פס"ד בעניין תקופת התיישנות של עבירות חניה

העובדות וגדר המחלוקת

1.         המבקשת 1 (להלן - המבקשת) היתה הבעלים הרשומים של הרכב נשוא תובענה זו (להלן - הרכב) בכל התקופה הרלבנטית.

            המבקש 2 (להלן - המבקש) הוא בעלה של המבקשת.

            המשיבה הוציאה למבקשת, בתקופה שמיום 19.4.99 ועד ליום 21.12.01,             17 הודעות תשלום קנס (הידועות בכינויין: "דו"חות", וכך יכונו להלן) בגין עבירות שנעברו על חוק העזר לתל אביב יפו (העמדת רכב וחנייתו) התשמ"ד-1983 (להלן - חוק העזר) בקשר לרכב.

2.         העבירות, נשוא הדו"חות, הן עבירות קנס מסוג ברירת משפט, כהגדרת מושג זה בסעיף 228 ל חוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב], התשמ"ב-1982 (להלן - החסד"פ), לאמור: הברירה בידי מי שקיבל הודעת תשלום קנס מסוג זה (הדו"ח) לשלם את הקנס הנקוב בה בתוך הזמן הנקוב בה או להודיע בתוך אותו זמן על רצונו להישפט (סעיף 229(א) ל חסד"פ).

            לא שולם הקנס ולא הוגשה בקשה להישפט, יראו אותו אדם, "כאילו הורשע בבית המשפט ונגזר עליו הקנס הנקוב בהודעת תשלום הקנס" (סעיף 229 (ח2)).

            כיוון שהמבקשת לא שילמה את הדו"חות ולא ביקשה להישפט עליהם הרי היא כאילו הורשעה בבית המשפט ונגזרו עליה אותם קנסות.

המשיבה פועלת לגביית הקנסות מאת המבקשת בהתאם ל פקודת המסים (גבייה).

3.         המבקשים העלו בכתב התובענה ובתצהיר התומך בו, שניתן על ידי המבקש, טענות הנוגעות לביטול ההרשעות וגזרי הדין,  טענות הנוגעות להתיישנות העבירות הנקובות בדו"חות וטענות הנוגעות להתיישנות העונשים שנקבעו בגזרי הדין.

            כך למשל, טענו המבקשים כי המבקש הוא שעשה שימוש ברכב בכל התקופה הרלבנטית ולכן יש לבטל את ההרשעות של המבקשת בכל הדו"חות הנדונים.

            עוד טענו המבקשים, כי לא קיבלו את הדו"חות לביתם כנדרש על פי תקנה 41 ל תקנות סדר הדין הפלילי, התשל"ד-1974 (להלן - התסד"פ) וכי ידעו עליהם לראשונה רק בחודש אוגוסט 2004 ממכתב ששלחה אליהם המשיבה, ומשכך התיישנו העבירות.

            הטענות הללו, אין מקומן לידון בבית משפט זה, אלא בבית  המשפט המוסמך לדון באותן הרשעות, כלומר בבית המשפט לעניינים מקומיים, כהלכת בית המשפט העליון ברע"א 2747/08 שאוליאן נ' חורש (2008) (וראו גם: ה"פ (שלום ת"א) 201211/05 מנדלוביץ נ' עיריית תל-אביב-יפו (2006) ).

            ואכן, בפתח הדיון הצהיר המבקש (בשמו ובשם המבקשת), כי הוא מצמצם את טענותיו להתיישנות העונשים בלבד, והוא חזר על עמדתו זו גם בסיכומים שהגיש (עמוד ראשון).

            משכך, יצטמצם הדיון כאן בטענות שהועלו ובראיות שהוצגו בקשר להתיישנות העונשים בלבד.

תקופת ההתיישנות של העונשים

4.         מהי תקופת התיישנותם של העונשים שנפסקו בהודעות תשלום קנס שהוצאו בגין עבירות הקשורות להעמדת רכב וחנייתו על פי חוקי עזר עירוניים?

            "הנחת העבודה" עד כה היתה שהתקופה היא שלוש שנים בהיות העבירה חטא, וזאת בהתאם לסעיף 10 ל חסד"פ ובהתאם להלכת בית המשפט העליון בפסק דין סצ'י (בג"ץ 1618/97 סצ'י נ' עיריית תל-אביב-יפו, פ"ד נב(2) 542, בעמוד 553).

            אך המשיבה העלתה כאן טענה מפתיעה, לפיה, פסיקת בית המשפט העליון בפסק דין מנצורי-טחורש (רע"א 10200/07 עו"ד מנצורי-טחורש נ' מדינת ישראל           (2008)) שינתה את סיווגן של עבירות אלה מחטא לעוון, וממילא השתנתה גם תקופת התיישנות העונשים שנפסקו בגין אותן עבירות בהתאם לסעיף 10 ל חסד"פ לעשר שנים.

אדון, אפוא, תחילה בטענה זו.